נימוקי החלטה בערר בתיק ע"מ 2285/13

הרקע

כתב האישום שהוגש נגד העורר מייחס לו עבירה אחת של תקיפת חייל. לפי כתב האישום, ביום 31/10/13 מסר המשיב את תעודת הזהות שלו לידי חייל במחסום המכונה "בולם יואב", אך לאחר מכן חטף את התעודה מידי החייל, והחל לברוח מן המקום. החייל רדף אחרי המשיב עד שהשיגו. אז דחף המשיב את החייל בניסיון להשתחרר מאחיזתו. תוך כדי כך תפס המשיב בנשקו של החייל ומשך אותו, ולא חדל עד שירה החייל מן הנשק לעבר הקרקע.

בבית המשפט שומרון דחה כב' השופט דן ליברטי את בקשת התביעה, לעצור את המשיב עד תום ההליכים. השופט הנכבד כתב בהחלטתו כי לא מצא עילה למעצר; המשיב לא הכה את החייל אלא רק אחז בנשקו; עברו הפלילי של המשיב הוא מלפני כ- 18 שנה, ואינו יכול ללמד על חזרה לביצוע עבירות אלימות. לאור זאת, הורה כב' השופט ליברטי על שחרור המשיב בהפקדת ערבות  בסך 5,000 ש"ח, חתימת שני ערבים צד ג' על ערבות בסך 5,000 ש"ח כל אחד, ומסירת מספר טלפון לזימון המשיב לדיונים במשפטו.

על החלטה זו הוגש ערר התביעה.

ניסיונות הידברות בין הצדדים - בניסיון לסיים את המשפט בהסכמות מסוימות - לא הצליחו לגשר על הפערים ביניהם, והתבקשה הכרעה בשאלת המעצר עד תום ההליכים.

טיעוני הצדדים בערר

התובע המלומד טען כי הראיות לכאורה ברורות. אין סיבה לפקפק בשלב זה בנכונות עדותו של החייל שהותקף, והמסקנה המתבקשת ממנה היא, שהמשיב תקף חייל בדרך שגרמה לחייל לחוש סכנה ולהשתמש בנשקו מספר פעמים. המשיב נקט אלימות חמורה בסיטואציה של בדיקת מסמכים שגרתית, שעשויה לחזור על עצמה בקרוב. יש חשש שהמשיב ישוב וישתמש באלימות במצבים דומים. הדבר מקים עילת מעצר של מסוכנות. ניסיון בריחתו של המשיב מן החייל מוסיף עילת מעצר של הימלטות מאימת הדין. שתי העילות מצדיקות מעצר עד תום ההליכים.

הסנגור הנכבד ביקש להותיר את החלטת בית המשפט קמא על כנה. לדבריו, אין מדובר בתקיפה מצד המשיב אלא לכל היותר הפרעה לחייל, בכך שהמשיב נטל את תעודת הזהות שלו ללא רשות החייל. המשיב הוא אדם מבוגר ונורמטיבי ואינו אלים. הוא תושב הכפר עזון-עתמה שבשטח C, ונושא היתר כניסה למרחב התפר, בו מצויות האדמות שבבעלותו. המשיב עובר את המחסום אל מרחב התפר כמעט מדי יום, ללא בעיות. גם ביום האירוע הוא הגיע למחסום כרגיל, כשהוא רכוב על אופניו, ולכן לא היה מלכתחילה בסיס לחשדות כי נכנס למקום דרך פרצה לא מורשית בגדר הביטחון. המשיב לא תקף את החייל, אך לאחר שהחייל הכה אותו בנשקו, אחז המשיב בקנה הנשק כדי למנוע מן החייל להמשיך ולפגוע בו. המשיב אינו מסוכן וגם אין סיבה לחשש שיימלט מן הדין, שכן כפרו נמצא בשטח שבשליטה מלאה של כוחות הביטחון.

דיון והכרעה

התשתית הראייתית כוללת את אמרת החייל והמשיב שהיו מעורבים באירוע, אישור על קיומו של היתר למשיב להיכנס למרחב התפר לצורך עבודה, ועדויות חיילים נוספים, שלא ראו את האירוע האלים עצמו. 

לפי עדות החייל, ודים פירסוב, הוא ראה את המשיב בצד הישראלי של גדר הביטחון, ולקח אותו אל המחסום כדי לבדוק אם נכנס כדין למקום. אז חטף המשיב את תעודת הזהות שלו מידי החייל וברח. באמרה נכתב כי לאחר מרדף " כשתפסתי אותו הוא דחף אותי עם ידיו ואחר כך ניסה להשתחרר מהתפיסה שלי וגם משך לי ברובה שלי...ואני משכתי חזרה וכשראיתי שהוא ממשיך למשוך לי ברובה יריתי ירייה אחת על הרצפה במרחק של מטר לפחות ממנו והוא המשיך להחזיק בנשק לכן יריתי עוד שני כדורים לרצפה והוא נרגע והרפה מהנשק."

המשיב מסר באמרתו במשטרה כי הוא בעל היתר כניסה למרחב התפר, באותו יום הגיע למחסום רכוב על אופניים, הראה לחייל במחסום את ההיתר שלו והמשיך בדרכו בלי להירשם על ידי החייל. כשהגיע חייל אחר המשיב נתן לו את תעודת הזהות ואת  ההיתר שלו. החייל שם את המסמכים בכיסו ויצא לרדוף אחרי פועלים אחרים שנראו במקום.

כשביקש המשיב מן החייל להשיב לו את תעודת הזהות, החייל סירב. אז ברח נטל המשיב את תעודת הזהות וברח מן המקום, כדי להגיע לעבודתו בחלקה שבבעלותו. החייל רדף אחריו ותפס אותו, תקף אותו עם הנשק וגרם לו חבלה במצח. המשיב מסר כי החזיק בקנה נשקו של החייל כדי שלא יוסיף להכותו באמצעותו, ואז ירה החייל לעבר הרצפה.

יש לציין כי הראיות בתיק אינן כוללות בדיקה של טענת המשיב כי הגיע למחסום רכוב על אופניים. גם אין תיעוד של האירוע ממצלמות כלשהן. העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן, שלמשיב היה היתר להיכנס למרחב התפר והוא לא היה זקוק לכניסה דרך פרצה בגדר. מסיבה זו גם לא יוחסה לו בכתב האישום עבירה של יציאה שלא כדין מן האזור. עוד מוסכם, כי המשיב מסר את תעודת הזהות שלו לחייל, אך בטרם הספיק החייל לבדוק את פרטיו של המשיב, האחרון חטף את התעודה מידי החייל ונמלט. בתום מרדף קצר המשיב נתפס על ידי החייל, היה מגע גופני ביניהם, שכלל אחיזה של המשיב בנשקו של החייל. לבסוף ירה החייל מן הנשק לעבר הקרקע.

במהלך אירוע זה גילה המשיב חוסר סבלנות ואף אי-כבוד כלפי חיילי המחסום. אין ספק שיכול היה למנוע את האירוע האלים לו המתין עד לסיום בדיקת התעודות שלו. לאור עברו הפלילי של המשיב ייתכן אפילו להסיק כי יש בו סיכון מסוים, אם כי שמתי לבי לכך שהרשעה משמעותית  קודמת של המשיב היא מלפני כשני עשורים, ואינן כרוכות באלימות גופנית.

לא התרשמתי שרמת האלימות והסיכון הנשקפים מן המשיב הם במידה המחייבת מעצר עד תום ההליכים. אני שותף לדעתו של השופט קמא, כי הסיכון הנשקף מן המשיב יכול למצוא מענה בחלופת מעצר נאותה.